ילדים גבולות ושוקולד 

ילדים גבולות ושוקולד

ילדים -
אנחנו ההורים, היינו פעם ילדים, גדלנו, התבגרנו, והיום יש לנו ילדים. מכאן שאנחנו גדולים יותר פיזית. פה ושם קמט, שיערה לבנה, סימנים חיצוניים להתבגרות. הילדים הקטנים, הם טריים, חדשים בעולם הזה, הגודל הפיזי שלהם קטן. העובדה הזו, יוצרת מסגרת של דיאלוג, אנחנו הגדולים, המחליטים,המחנכים. חינוך מילה משמעותית בתרבות שלנו, כשאני חושבת על המילה הזו, מיד מתחברת אליה מילה נוספת ציון. האם זהו התפקיד שלנו כהורים, לחנך את ילדינו? האם אנחנו אמורים לתת להם ציונים? האם זו הדרך שתוביל אותם להצלחות?
ילדיי הם המורים שלי, הם מפגשים אותי עם שאלות. הם מבקשים ממני להתמודד עם השאלות, להתפתח וללמוד. הם מיצרים לי סיטואציות מורכבות, איתן אני חייבת להתמודד. אם כך, האם הגודל הפיזי הוא הקובע? האם העובדה שאני בוגרת וצברתי ניסיון, נותנת לי את הכלים לחנך את ילדיי?

איך מחנכים ילדים? "חנוך לנער על פי דרכו".
מהי אותה דרכו? - לכל אדם יש קן מחשבתי, ייחודי לו. הקו הזה, מאפיין אותו ואת הדרך בה הוא מתנהל בעולם. הקו הזה מחבר אותו לתפקיד שלו, לדרך שלו, ולמשמעות חייו. אני כהורה לא רואה את הקו הזה, אין לי דרך לחדור לראשו של האחר, גם אם הוא ילדי. הקו הזה הוא דרכו. כיוון שאני לא יכולה לדעת מהי דרכו, אני נמצאת ליד הילד שלי ומאפשרת לו ללכת בדרכו.
אני מאפשרת לו ליצור הצלחות בחייו. אני מאפשרת לו לבחור את הבחירות שלו. אני מאפשרת לו לבחור את האוכל המועדף עליו. את הצבעים היפים בעיניו. את החוג, את הצעצועים, את המגמה, את החברים, את בת הזוג שלו. אני תומכת בילד והוא מוביל את חייו. כשאני כהורה מאפשרת לילד לחיות את חייו על פי דרכו, אני מאפשרת לכל הבית התפתחות. ההתפתחות מגיעה, דרך היכולת שלי כהורה, לצמוח ללמוד, להקשיב לילד שלי. במקביל הילד, יכול לנהל את חייו מתוך עצמאות בהתאם לגילו.

גבולות -
גבול הוא הגנה, כשאנחנו מסוגלים לראות את זה, אנחנו יכולים לשמור על הגבול. גבול זו המסגרת המשפחתית,אותה המסגרת שלפעמים חונקת. המסגרת היא זו שמאזנת, את הרצון של הילד לגדול, להתפתח מחשבתית, להתעצם. המסגרת מאפשרת, לילד לעשות את זה, לא עד בלי די, לא עד שמתפוצצים, לא עד למעבר להפרעה, אלא עד גבול היכולת. הגבול הזה שונה, שונה אצל כל ילד, שונה אצל כל הורה, שונה בכל מסגרת.
מסגרת משפחתית, מספקת הגנה, בעצם הנוכחות של אמא ואבא, עצם העובדה שהם מאפשרים לילד להתפתח ולגדול, מאפשרים לילד עצמאות מחשבתית. מאפשרים לילד לפעול מתוך החשיבה שלו, מתוך העולם שלו ולא מתוך העולם של אמא.
התפקיד שלנו כהורים הוא להיות מורים, לתת לילדינו כלים להתנהל בעולם הזה, לשמש להם דוגמא, להורות להם את הדרך, הדרך אל עצמם. לאפשר להם להיות מי שהם. לבנות להם בית ולסמן להם גבולות. הגבול צריך להיות ברור ומדויק, כך נוכל לשמור עליו.
ילד שמרגיש שהוא יכול לעשות הכול, ילד שמרגיש שיש לו תמיכה בבית, מסוגל להתמודד עם המסגרות השונות בעולם. המעבר לגן, מפגיש את הילד עם מסגרת שונה מהבית, אח"כ בי"ס, צבא, קריירה, זוגיות. כולן מסגרות כולן חונקות, אם לימדנו את הילד שלנו לנשום, לימדנו את הילד לבטוח בעצמו, לשמור על עצמו ועל הגבולות שלו, הוא ישרוד, והוא יצליח.

ושוקולד -
שוקולד, מעורר, מפתה מרגש, טעים. ילדים אוהבים שוקולד. הורים אוהבים שוקולד, אבל אנחנו ההורים התבגרנו, וזה אומר שאנחנו לוקחים אחריות. לוקחים אחריות על סוג האוכל ועל הכמות. שוקולד, לא טוב לשיניים! עכשיו אנחנו ההורים צריכים לבחון את הגבולות, האם אנחנו מאפשרים לילדים שלנו, לאכול שוקולד, מתי וכמה.
השוקולד מכיל הורמון, פיניאתלאמין, המשפיע ישירות על המח, ומייצר תחושת מצב רוח טוב. לכן יש בשוקולד את הכוח, להשפיע עלינו. אוכל בכלל ושוקולד בפרט, יש בו כוח ואנרגיה וסיפוק מידי. ילדים בקצב המהיר שלהם, אוהבים סיפוקים מידיים, זה מקל עליהם ומקצר את זמן ההתמודדות. לכן כשילד רוצה לאכול רק ממתקים או המון ממתקים, זה מבטא את היציאה שלו מהגבול, מהמסגרת. ילד שנמצא בהתפתחות, על פי הקו שלו יכול להבין ולהתמודד עם גבולות לשוקולד.

מכאן כל הורה ממשיך בדרכו, ובוחר את הדרך לשלב בין הגבולות, ובין הרצון לאפשר לילד ללכת על פי דרכו. הקו הזה הוא דק, ומצריך מאיתנו אימון, ואמון בעצמנו ובילדינו.

המאמר - מבוסס על הידע "פיזיקה משפחתית". הוגי הידע אירנה אוסוסקין ובוריס גמבורג.